רבים מהמשתמשים מעדיפים להרכיב מכשיר שמיעה אחד על פני זוג מכשירים, גם כאשר מצב שמיעתם דורש שיקום דו-צדדי. לדבריהם, כאשר הם ירכיבו שני מכשירים, העולם יתייחס אליהם כאל מוגבלים מאוד ולכן הם מעדיפים להסתפק במכשיר שמיעה אחד ולזכות ביחס חיובי יותר מהסביבה.
האם הגישה הזאת נכונה?
מכשיר שמיעה אחד מותאם לאנשים הסובלים מירידה בשמיעה באוזן אחת בלבד ושמיעתם באוזן השנייה שמורה. במצב כזה מכשיר השמיעה משפר את התפקוד השמיעתי באוזן הפגועה והמידע המתקבל במרכז השמיעה במוח מגיע באופן דומה משתי האוזניים. כתוצאה מכך, קל לאדם לזהות את כיוון הגעת הקולות, הוא מסתדר טוב יותר במצבי שמיעה קשים, כמו: ניהול שיחה על רקע רעש, והבנת הדיבור שלו משתפרת.
מה קורה לאדם, ששמיעתו לקויה בשתי אוזניו והוא מחליט להשתמש רק במכשיר שמיעה אחד?
למעשה, כתוצאה מפעולה כזאת האוזן מפסיקה לתפקד ולאורך זמן אנו עדים לשינויים בלתי הפיכים ביכולתה להעביר מידע למרכז השמיעה במוח. תפקוד עם מכשיר שמיעה אחד במצב של פגיעה דו-צדדית בשמיעה יגרום לקושי בתפיסה מרחבית שמיעתית, קושי בהבנת דיבור ומעמסה על אוזן אחת, שאמורה לספק מענה לקושי דו-צדדי. ברור שהפתרון הזה אינו נכון!
גם אם הסיבות להחלטה מעין זו הינן כלכליות, עדיף לרכוש זוג מכשירי שמיעה זולים יותר, אך לאפשר לשתי האוזניים שיקום זהה.
הרכבת מכשיר שמיעה אחד במקרה בו זקוקים לזוג מכשירים ישפיע גם על גודלו של המכשיר. ככל שמכשיר השמיעה קטן יותר, כך ניתן להפיק ממנו עוצמה חלשה יותר. אם נרכיב רק מכשיר שמיעה אחד במקום שניים, נזדקק ליותר עוצמה על מנת להתגבר על הקושי השמיעתי התפקודי. לכן, המכשיר יראה יותר לעין ויבלוט יותר כתוצאה מכך. אם לעומת זאת נרכיב זוג מכשירי שמיעה, סביר להניח שנוכל להיעזר במכשירים יותר נסתרים ויותר אסתטיים.
לכן – אין ספק שבמקרה הצורך זוג מנצח את הפרט.
